החלום שלי היה ללמוד לגלוש. להיות מהגולשים האלה שכל הזמן בודקים מה מצב הרוחות נכון לרגע, ואם יש רוח טובה עוזבים הכל ובאים לים. מצויידים בגלשן ההמתוקתק שלהם. בשיער עם הקצוות הצהובים שהשמש שיזפה. ואת האמת? לא היה ממש אכפת לי במה לגלוש. העיקר לבוא לים. וניסיתי הכל. הכל ניסיתי. התחלתי עם קייטסרפינג. אחר כך גלישת גלים. בסוף גם סאפ.
והשקעתי. באמת שהשקעתי. כשגרתי בגולן הייתי נוסע עד חיפה בשביל שיעור וחוזר חזרה. גם כשעברנו לכאן המשכתי לנסוע בחופשים לים בתל אביב. מתגלגל לי בדרכים, עושה שיעור וחוזר. לחלום הזה (עדיין) אין הפי-אנד.
פריקות כתף חוזרות, שיש לי מאז הצבא, עומדות ביני לבין החלום. כל פעם שכבר חשבתי שהנה, אני יכול ללמוד ולעשות את זה, הכתף הזכירה לי את גבולות-הגוף שיש לי כרגע.
ואף על פי כן, כל הנסיונות האלה ללמוד לגלוש, לימדו אותי משהו על "לתפוס גל".
אני יכול לתפוס גל, להנות מהרגע, מהזרימה, ולרדת ממנו כשהוא נגמר.
אני יכול לנסות לעלות עליו ולמשוך אותו קצת יותר מדי עד שאני מתרסק איתו.
ואני יכול פשוט לא לעלות עליו ולפספס אותו.
…
כשאני "על הגל" בכל מה שקשור לספורט ותנועה – אני מבסוט. יודע שעכשיו אתאמן הרבה וכיף לי עם התחושה הזו בגוף. קלילות. הרגשה נעימה של משהו שזז בפנים וגדל. אבל גם לגלישה שלי על הגל הזה, יש מספר אפשרויות. אני יכול לזרום עם הגל, להתאמן קצת יותר בתקופה הזו, ליהנות מזה ולהגדיל טיפה יותר את היכולות שלי לעומת אימונים רגילים. אני יכול גם לנסות למשוך אותו עוד ועוד, להגיע למאמץ קצת גדול מדי על השריר, ולהיפצע פציעה של "שימוש יתר". (פציעות כמו שברי מאמץ שנוצרות מעודף מאמץ שחוזר על עצמו) ואני יכול פשוט לפספס את הגל, לא לעלות עליו, ורק להתאמן "כרגיל".
…
אני רואה את זה ממש גם בנפש. מול תחושות ורגשות.
כשאני מרגיש טוב, שמח, משוחרר וחי – יש לי שם מספר אפשרויות.
אני יכול לרכב על הגל, לעשות דברים שקצת מעבר לאזור הנוחות שלי, שיחות עם אנשים שבדר"כ אני לא מדבר איתם או סתם עשייה קצת יותר משמעותית ומלאת חיים לעומת בדרך כלל. (גדילה מדורגת של השריר)
אני יכול לנסות למשוך את זה קצת יותר מדי חזק, ולנסות להספיק בלי סוף או לעשות דברים בלי הבחנה ותשומת לב רק כי אני "על הגל" ובלי לשים לב לפגוע בי ובסובבים אותי (מאמץ שמוביל לפציעת "שימוש יתר")
ואני יכול פשוט להתעלם מזה ולהמשיך להתנהג כרגיל , ל"בזבז" את הגל. (להתאמן כרגיל למרות שיש לי יותר אנרגיה)
…
וכמו מול גלים חיובים של אנרגיה רגשית, אני משתמש בזה גם מול גלים שלילים של "דאון".
כשיש גל שלילי בתוכי של כבדות, של חוסר מצב רוח, ושאין כוח לעשות שום דבר, גם שם יש לי מספר אפשרויות.
אפשרות ראשונה זה לוותר לזה ופשוט לא לעשות כלום. לשקוע בכבדות הזו. לא להזיז את הגוף בכלל. וגם בנפש פשוט לשקוע. לחכות שזה יעבור מעצמו.
יש אפשרות ללכת "נגד" זה. להילחם בכוח, לעשות פעילות גופנית בכוח, בלי חיבור פנימי, רק כדי לסמן וי, וגם ברגש, להתעלם ממנו לגמרי ולעשות "כאילו" אני יכול להתנהג רגשית כרגיל. בדרך כלל במצבים האלה יש פציעות גוף שנקראות פציעות "העמסת יתר" שנגרמות כשעושים תנועה חדה מדי וקורעים איזה גיד או רצועה. הגוף לא באמת בשל לתנועות האלה כרגע ולכן בתנועה חדה כשמנסים בכל זאת לעשות משהו "בכוח" – נפצעים יותר. גם ברגש – ההתעלמות וההליכה בכוח נגד מה שאני מרגיש, מביאות למצב של מריבות ותחושות קשות ביחסים הבינאישיים שלי.
ואפשרות השלישית והטובה היא לעשות קצת. לשמור על הגחלת. רק להיות טיפה בתנועה. להקשיב לגוף ולהסכים לו. אם אני רגיל לרוץ ופתאום אין כוח אז פשוט ללכת. לנוע בקטן, אבל לנוע.
…
בתורות של החסידות קוראים לזה "רצוא ושוב" כאשר "רצוא" – מסמל את האנרגיה של הגל החיובי ו"שוב" מסמל את האנרגיה ההפוכה. הכבדה. הם כותבים הרבה על המיומנות להתנהל נכון אנרגטית בשני המצבים האלה.
אני קורא לזה פשוט "ספורט-רגשי". וזה כלי שאני מנסה ליישם הרבה בתהליכים שאני עובר עם הגופנפש.
אם זה עשה לכם טוב – שתפו 🙂
מדי פעם אני משתף בתהליכים שאני עובר עם הגוף ועם תנועה בכלל.
אם בא לכם לצעוד איתי במסע הזה – צרפו כאן את המייל שלכם ↓