הסיבה שקראתי לשנה הראשונה בחיי התינוק אקסלרטור היא משום שאני מרגיש שיש בשנה הזו פוטנציאל צמיחה עצום עבור ההורה ושעליו אני מתכוון לכתוב כאן.
יש בשנה הראשונה של תינוק קסם מיוחד.
קשה להסביר את זה כלפי חוץ, אבל מי שחווה את זה יודע, כמה זה מופלא לראות את הגדילה שלו. כמה זה מיוחד לראות התפתחות כל כך מהירה בזמן כל כך קצר.
אני נזכר איך תוך כדי השנה הזו הרגשתי לפעמים איך אני לא מספיק לעכל את ההתקדמות המהירה של הבת שלי ואת כל מגוון הרגשות החדשים שהרגשתי מאז שהיא הגיעה אלינו.
שמעתי בחיים שלי לפעמים הורים שמדברים על זה, שהם מחכים שהילד שלהם יגדל כדי שיוכלו לדבר איתו בשפה משותפת, ללמד אותו דברים, לנהל איתו שיח, אולי גם לחנך אותו וכד' ושהם פחות מתחברים לגיל הזה שהם חווים אותו בעיקר כגיל של מילוי צרכים.
אני חושב ששמעתי את זה בעיקר מאבות אבל לא רק. גם אני לפני שנולדה בתי הבכורה לא ממש הייתי מחובר לתינוקות ולא כל כך הצלחתי לדמיין את השלב הזה.
אני חלילה לא רוצה להעביר ביקורת על אחרים יחד עם זאת מאז שבתי נולדה אני חושב שזה פשוט פספוס ענקי לא להכיר את הקסם המופלא שיש בגיל הזה.
מה שיש בגיל הזה הוא בעיניי התמצית של כל הפלא שקורה אחר כך בחיים.
לזכות לראות תינוק בן יומו, לראות אותו כשהוא לגמרי תלוי בך ואיך לאט לאט הוא גדל, איך הוא לומד כל דבר חדש, השפה המיוחדת שבה הוא מתקשר איתך, שפה שהיא הרבה הרבה מעבר לכל המילים, זה דבר שלא חוזר ויש אותו בריכוז ובתמצית בשנה הראשונה של הילד.
ובמיוחד אני מרגיש את הקשר למקום של אהבה ללא תנאי ולא שום צורך בהצדקה חיצונית.
זו שנה שבה התינוק הכי תלוי בנו ואנחנו מעניקים לו את כל אהבתנו מבלי לצפות למאומה.
פשוט אוהבים ונותנים ונותנים, בלי שום הדדיות ובלי שום דרישה או ציפיה חיצונית.
אין ציפיה מהתינוק שיהיה משהו או מישהו.
הציפיות האלה, לצערי מגיעות אחר כך בשלבים יותר מאוחרים בחיים, אבל בשנה הראשונה יש קסם.
וקסם הנתינה הזו, והאהבה הזו ללא תנאי, הוא בעיניי קסם שיכול לפעול גם עלינו, כי זאת ההזדמנות הכי גדולה עבורי להיזכר במקומות האלה בטבעיות, ללא מאמץ, של אהבה ללא תנאי, ללא צורך להיות שום דבר, בלי שום הצדקה, פשוט אהבה מעצם הקיום, וזה משהו שהוא מופיע בצורה הכי מזוקקת כשמגדלים תינוק בשנה הראשונה.
וכשאנחנו נותנים את זה ונזכרים גם בעצמנו – אנחנו גדלים מזה.
ולזמן הזה יש פוטנציאל להפוך להיות הזמן של הגדילה הכי עמוקה אצלנו , גדילה מהמקום שמזכיר לנו שהכל זה לבושים חיצוניים, דרישות חיצוניות של העולם,
ויש משהו כל כך מזוקק בקיום הזה של תינוק שמזכיר לנו מי אנחנו באמת. מה אנחנו באמת.
[יש גם רווח נוסף בשנה הזו-
אני חושב שזב גם יכול להוות התוויה של הדרך שבה אנהג עם הילד שלי לכל החיים- אם אהיה מודע לזה.
זאת אומרת אם אני מעניק את אותה אהבה ללא תנאי בשנה הראשונה, אבל עושה את זה עם מודעות למה שאני עושה, ורוכב על הרגש הטבעי הקיים ממילא ללא מאמץ, זה יכול לעזור להטמיע בתוכי את היסוד הזה לכל החיים.
יסוד שיהיה בסיס לכל ההתנהלות שלי כלפיי ילדי לאורך כל החיים לא משנה מה הוא ירצה ליהיות או לעשות – זאת נקודת המוצא שלי, כמו שהרגשתי בטבעיות כשהוא נולד.
ואני מאמין שבשביל הילד שלי אין עוגן חזק מזה ואין מתנה טובה יותר שאני יכול להעניק לו. ]
אם זה עשה לכם טוב – שתפו 🙂
מדי פעם אני כותב על האבהות ממקום אישי,
אם אתם רוצים לקבל את זה טרי כשזה יוצא – צרפו כאן את המייל שלכם ↓