יש מקומות שבהם אני קצת מקובע.

למשל אני לא אוהב ללכת לים אלא אם כן אני מאורגן טיפ-טופ. לא אוהב את החול, ומי ממלח שנדבקים לגוף וכל זה, אז אם אני לא מאה אחוז מאורגן על כל מה שצריך כדי להישאר נקי בסוף ולא להביא את כל החול איתי אחר כך,  אני לא נכנס לים.

אפילו למעיינות אני פחות ספונטני , פשוט פחות מסוג האנשים שתמיד יקפצו למים גם אם אין להם בגדים להחלפה ואחר כך כבר זה כבר יתייבש בשמש או שפשוט נזרום ונסתדר…

אבל לפני שנה וחודש כשהמאסטרית שלי הגיעה לעולם, עוד לא ידעתי שהיא הולכת לעזור לי גם בעניין הנ"ל, לשבור את אזור הנוחות ההו-כה חזק אצלי בתחום הזה.

*

אז שבוע שעבר עשינו חילופי בתים עם משפחה מבנימינה, וביום האחרון של הטיול שלנו אשתי לקחה אותי ואת סהר לטיול בקיסריה לראות את כל ההיסטוריה שיש שם וכד'… אומנם זה לא הכי הסגנון שלי אבל יאללה זרמתי איתה בכיף.

ואז טיילנו, נהננו, והסתובבנו עם סהר ובסוף גם ישבנו במסעדה יפה מול הים והתחלנו להתכונן לחזור חזרה לכיוון האוטו כדי להספיק להגיע להדלקת נרות משפחתית בירושלים.

בדרך לאוטו ראינו את הים, ורצינו לקחת את סהר שתראה אותו ממש מקרוב אז התקרבנו.

להפתעתנו שכשהתקרבנו אליו, סהר התחילה למשוך אותנו פנימה..!

אנחנו רק רצינו להנות מהיופי שלו והגלים, אבל סהר – לא! היא רוצה להיכנס ועכשיו.

אז רחלי שהיא הרבה יותר ספונטנית ממני בקטעים האלו אמרה יאללה נשכשך רגלים, ואני מצאתי את התפקיד האבהי הקלאסי – לעמוד ולצלם אותם נהנות כשאני נשאר כמובן יבש.

אבל לאט לאט סהר מושכת את רחלי עוד קצת ועוד קצת לתוך המים, וכל פעם שמגיע גל היא עפה וקופצת ונהנית וזה פשוט היה תענוג לראות אותם ככה…

זה היה נראה כל כך כיף עד שהתחלתי לשמוע קול בתוכי שאומר: "חלאס דרור- זרוק את המצלמה וכנס איתם למים, תראה את הבת שלך איך אין לה שום מחשבות על מגבת או נעלים או שקר כלשהו אחר והיא עפה לתוך המים וקופצת ונהנית, אז יאללה צא מהקיבעון שלך וכנס איתם לים!"

וכך אכן קרה…

נכנסתי למים בלי להתבלבל והתחלתי לקפוץ ביחד עם סהר ורחלי בים. זה היה תענוג צרוף.

לא נכנסו עמוק כמובן [מסוכן] אבל כן נרטבנו בלי חשבון של מגבת וכל השטויות הלאה…

כשיצאנו, הרגשתי איך בזכות סהר משהו בי השתחרר ונפתח, ובעיקר איך באותו רגע מכונן שברתי עבור עצמי את אזור הנוחות והטבעתי אותו בים של קיסריה יחד עם כל השרידים הארכיאולוגיים…