כשאני קורא את הפרשה של השבת ששמה "וירא" ,

היא פותחת בזה שה' נראה אל אברהם, ולכאורה מדבר איתו, נפגש.

אבל אז מסופר שאברהם רואה אורחים ורץ לקראתם,

עוזב את אלוהים באמצע השיחה שלהם, ורץ להכניס אורחים בצורה הכי טובה שהוא יכול.

עכשיו זה לגמרי דבר מפתיע,

הרי עם כל הכבוד לאורחים [ויש כבוד] מדובר פה באלוהים בכבודו ובעצמו שנראה אליו!

כאילו מה נסגר אברהם?!

באמת באמת זה יותר חשוב מלפגוש את אלוהים?

אז כמובן שהתהייה הזו מוכרת לחכמי ישראל ובפירושי חז"ל למדו מזה "שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה"-

זאת אומרת שלמרות שאברהם היה מול אלוהים באמת יותר חשוב לעשות חסד עם אנשים.

בעצם זו אמירה בסגנון של "בנאדם לחברו קודם לבנאדם למקום".

בגלל שזאת פרשת הבר מצווה שלי אז אחד הדברים שלמדתי ואמרתי בזמנו בדרשה שלי [לפני 21 שנים, כן כן…] שבעצם דווקא מתוך המפגש עם אלוהים, הוא הידבק במידותיו, ואז הלך לעשות הכנסת אורחים כמו שאלוהים לימד אותו.

היום,

כשאני מסתכל על זה אני רואה את הדברים אחרת.

בחוויה שלי יש בדברים האלה תודעה קצת מפוצלת.

ממה שאני מבין היום,

הפגישה שלו עם אלוהים הייתה בעצם דרך זה שהוא הכניס אורחים.

ז"א להבנתי היום לא היה מפגש חיצוני עם אלוהים, ואז הכנסת אורחים,

אלא זה שאברהם רואה את אלוהים ונפגש איתו מתבטא דרך זה שהוא מכניס אורחים,

זאת הפגישה עצמה!

כשהוא יושב ומחכה לאורחים, הוא סוג של מחכה למפגש עם אלוהים, וכשהוא רואה אותם הוא רואה את אלוהים,

לכן כל הזמן יש מעבר בין לשון יחיד לרבים,

וכשאברהם לכאורה מדבר לאורחים הוא מדבר גם לה' – וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ…

כל השיח הוא מאוחד בעצם.

כשאני מסתכל על החיים שלי היום,

אני מבין בזכות זה שהמפגש עם אלוהים לא חייב לקרות רק דרך נבואה,

מפגש חיצוני וכד'

אלא יכול לקרות דרך עשיית הטוב. החסד.

ויותר מדוייק-

דרך מפגש אמיתי עם אנשים.

דרך זה שאני מנסה ל"ראות את האחר" אני לומד לראות את אלוהים.

בדרך כלל זה לא פשוט [לי] או זורם,

לראות את האחר,

לנסות לראות אותו כמו שאברהם ציפה לראות את האורחים,

בדרך כלל אני הרבה יותר רוצה "שיראו אותי קודם…"

אבל אני מרגיש שההבנה הזו שיש משהו אלוהי במפגש אמיתי בין אנשים,

שבראיית האחר באמת – אני יכול לראות דרכו גם הופעה של אלוהים.

ולפגוש אותו.

ולכן זו גם שמה של הפרשה.

וירא.

נכון, זה לא תמיד דומה לחוויה מדיטטיבית עילאית או לתפילה חזקה ומשמעותית,

זה אחרת.

וזה הרבה פעמים דורש איזהשהו התגברות או מאמץ ובעיקר התכווננות פנימית,

כמו שאברהם אבינו ציפה והתכונן לראות את האורחים,

ודרך זה מה שקרה זה "וירא אליו ה'…"

בחוויה שלי זה גם קצת מאפשר לי גם תחושת שחרור,

ותחושה של נוכחות.

אני לא צריך שיהיה לי כפל כוונות,

בלי "אני עושה טוב לאחרים בשביל ליהיות טוב מול אלוהים"

או משהו דומה לזה,

אלא אני פשוט אנסה רק לעשות את הטוב ורק לראות את האחר באמת,

ודרך זה אני אראה ואפגוש את אלוהים בטבעיות–

בתוך המציאות עצמה.