כשאני מספר לאנשים שהשנה ירדתי ממשרה מלאה לחצי משרה, בעיקר כדי לעבוד ולפתח את הנושאים שמעניינים אותי – הם בדרך כלל משבחים אותי על האומץ. הם מעריכים את האומץ ללכת עם זה במחיר של הכנסה נמוכה יותר, והמורכבות של המצב הכלכלי שזה יוצר. יש בי צד שכמובן מסכים איתם, ומנסה לתת לזה להיכנס פנימה ולחזק אותי. אלא שמה שהם לא יודעים – זה שיש בי גם צד שממש מרגיש בושה על זה.

כי ביחד עם האומץ, יש גם מלא קולות בראש שאומרים לי שאני 'לוזר'. הרי עובדה שאני לא מצליח בכלל עדיין להתפרנס מזה. וסתם מבזבז את הזמן על תחביבים נחמדים שאין להם עתיד, ובכלל תתחיל לתפוס את עצמך דרור ותהיה רציני, אתה כבר בן 36

—

בפרשה של השבת (בשלח) אחרי שעם ישראל עוזב את מצרים, עובר את קריעת ים סוף ומתחיל ללכת במדבר, מגיע השלב שבו הם זועקים ומתלוננים לאלוהים שאין להם מה לאכול.

"מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"

ואז אלוהים כמענה – שולח להם אוכל מהשמיים –"מָּן".

ולמן הזה היו תכונות מאד מיוחדות. כל אחד לוקח ממנו בדיוק כפי שהוא צריך, ואם הוא שומר לבוקר למחרת – זה מבאיש ומעלה תולעים.

וככה הפלא הזה קורה כל יום מחדש. אתה יוצא החוצה, אוסף את המן שלך, אוכל לאורך היום כמה שאתה צריך ומאמין שיהיה לך גם מחר. "וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ"

—

ההתרחשות שקורית במן מהווה בעיניי ממש 'חיווט מחדש' של כל צורת המחשבה של עם ישראל. אחרי שהיו שקועים במצרים, שקועים בעבודה קשה, ב"תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר", שקועים ממש באמונה הזו שרק דרך עבודה קשה – אפשר להגיע ולהשיג משהו, פתאום אלוהים לוקח אותם במדבר למסע של 40 שנה, שבו הוא משנה להם את הדרך שהם מסתכלים על העולם.

האמונה הזו שרכשתם במצרים במשך 210 שנים? היא לא האמת.

האמת היא שההזנה מגיעה ממני, כל יום מחדש. כל יום לפי מה שאתם צריכים. המרבה והממעיט.

ובעיניי הפלא הזה מתעצם דווקא כי מתישהו הם אמורים להיכנס לארץ ישראל. ובארץ זה עובד אחרת, זה עובד בצורה כזו שרק על ידי העשייה שלך, הזריעה וקצירה, אתה מקבל את האוכל שלך. ותכל'ס בקלות, אפשר לחזור לתודעה של תלות אך ורק בעשייה ובמאמץ, אך ורק בכמה תהיה חרוץ תעבוד בלי סוף, וככה תקבל את מה שאתה רוצה.

אני מרגיש בשביל זה צריך את המסע הזה של 40 שנה במדבר שבו הם מקבלים רק מן. לחם מהשמיים. שמזכיר לך שבמהות, גם כשתעבוד וגם כשלא – ההזנה היא עדיין למלמעלה, ומדוייקת עבורך. בדיוק כמו שאתה צריך. ואם אתה מגזים ורק רוצה ולוקח יותר – אז זה מבאיש.

—

תוך כדי שאני כותב את זה, אני מרגיש שיחד עם ההסכמה הפנימית שלי במהות הזו של המן, עולות לי גם שני שאלות עמוקות וקשות.

מצד אחד, אולי קל לכתוב אבל מאד לא קל לחיות ככה, אני מרגיש על עצמי כמה התודעה שלי לגמרי יושבת על 'חיסכון והישרדות', ואיך בכלל אדע שאצליח להסתדר מיום ליום כמו עם המן?

האם זה אפשרי עבורי לחווט ככה את המחשבה שלי? ובטח ובטח כשיש לך משפחה וילדים לדאוג להם.

ועוד תהייה שעולה לי זה שהרי אולי אחד הדברים שמייחדים את ישראל מאז הקמתה היא שמדובר באומת סטארטאפ חרוצה. חרוצה מאד. שמביאה הרבה טוב לעולם דרך החידושים וההמצאות והחריצות הזו. על זה מקור גאוותנו. איך הדבר הזה יכול לחיות תחת אותה קורת גג של אמונה בטחון ושלווה פנימית שבא לידי ביטוי בתודעה של ה"מן".

—

"שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם, מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת, אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָה"

למרות שאני נשאר עם השאלות האלה, בכל זאת יש את הפסוק הזה מתהלים שאני מאד אוהב.

פסוק אומר שתכל'ס כל הסיפור הזה של לעבוד 'מצאת החמה עד צאת הנשמה' הוא לא המהות, ויכול להיות חתיכת פספוס אם אתה לא מחובר למהות.

לפעמים זה ממש להשקיע אנרגיה לשווא.

מתפלל שנמצא את הדיוק בין חיבור למהות בשלווה פנימית, לבין עבודה שיוצרת פירות טובים בעולם.