במוצ"ש, דנה ויובל חזרו משבת אצל ההורים שלו. הגשם דפק חזק על המכונית, והיה קצת קשה לדבר תוך כדי. אם להודות על האמת, זה קצת שימח את יובל, הוא העדיף לשתוק. פשוט הייתה לו שבת מוזרה. פעם ראשונה שאחיו הקטן 'יורד' עליו בכמה הזדמנויות. והוא נפגע, אבל לא אמר כלום. זה קורה לו לפעמים. שברגע הראשון כשהוא נפגע, הוא עוד לא מצליח לבטא את זה. דנה ניסתה להבין למה הוא כזה 'שתקני' –  "זה הגשם" הוא אמר, "קשה לי לצעוק, בואי נשמע קצת מוזיקה פשוט".

למחרת הוא החליט שהוא אומר לו. במייל תמציתי אך ברור, הוא סיפר לאחיו איך הרגיש אחרי שבת. אנחת רווחה השתחררה, זה בחוץ עכשיו, כבר לא נשאר רק בתוכי.

יומיים עברו. מייל תשובה. שלושה עמודים מפורטים עם לא מעט עניינים מהשנים האחרונות, ולכולם מכנה משותף – סיטואציות שיובל עשה – ופגעו באחיו.

יובל היה בהלם.

איך יכול להיות שכל זה עבר לו מתחת לראדר?

איך יכול להיות שהוא לא שם לב? האם משהו בו פשוט דפוק?

והקולות הפנימיים התחילו להיאבק בתוכו.

מצד אחד הקולות המתגוננים. שחיפשו איפה זה הדדי. איפה זה לא היה בדיוק ככה. איפה גם לאחר יש חלק. רק להדוף להדוף להדוף את עוצמת הכאב והאשמה

ומהצד השני עלו גם קולות שביקשו להקשיב עד הסוף לכאב של האחר.

להכיר בזה שכן, יש מצב שהוא גם היה 'לא בסדר', שהוא פגע בלי לשים לב, שזה עדיין לא הופך אותו למפלצת, ומה שיעזור לשני הצדדים יהיה בעיקר להסכים להסתכל על זה, ולהכיר בזה.

———

בפרשה המרגשת במיוחד של השבת (מקץ) יוסף הופך בהתגלגלות מפתיעה לסגן מלך מצרים. במקביל יש רעב בארץ כנען ,ואחיי יוסף יורדים לשבור קצת אוכל ממצרים. יוסף מזהה אותם ומדבר איתם קשות, מחשיב אותם למרגלים, ואומר להם שרק אם יביאו את אחיהם בנימין הוא יאמין לסיפור שלהם.

האחים מרגישים שקורה כאן 'משהו אחר' ואומרים בינם לבין עצמם:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"

ובסיפור הזה של האחים ויוסף מתרחשות שלוש צורות התנהגות מצד האחים.

יש את אלה ששותקים ולא שומעים אותם. יש את ראובן הבכור. ויש את יהודה.

ראובן לאורך כל הדרך, מנסה 'לצאת בסדר'.

גם במכירת יוסף הוא 'מנסה' להציל אותו אבל איכשהו לא מצליח, וגם אחר כך הוא אומר לאחים את המשפט המעצבן – אמרתי לכם!  ("וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ")

וכשיעקב מתאבל על כך שעכשיו צריך להוריד גם את בנימין למצרים, ראובן מנסה לשכנע אותו בדרך עקומה – "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ"

יעקב, כמובן מסרב להבטחה הטפשית לפגוע בנכדיו.

עובר קצת זמן והרעב בארץ נהיה כבד יותר.

יעקב שוב מבקש מהם לרדת להביא אוכל ממצרים, ומאותו רגע יהודה נכנס לתמונה.

יהודה מתנהל אחרת לגמרי. יהודה מסביר ליעקב את המצב, בכנות עד כאב, ואומר לו שהם פשוט לא ירדו בלי בנימין, אבל גם שהוא מוכן לקחת אחריות מלאה על בנימין.

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים"

ויעקב מסכים.

מאותו רגע יהודה מוביל את האחים. הוא לוקח אחריות מלאה.

בינו לבין עצמו הוא יודע שהוא חטא חטא גדול מאד (יחד עם שאר האחים, כולל ראובן) גם מול יוסף, אבל גם מול אבא שלו כששקרו לו לגבי יוסף (וממשיכים להסתיר)  אבל הוא קם ומוכן לתקן.

הוא לא מנסה להוריד מעוצמת האשמה והכאב, אלא לפעול אחרת עכשיו.

(והאמת שאצל יהודה זה מתחיל כבר בפרשה הקודמת עם תמר, כשהוא מסוגל להודות : "צָדְקָה מִמֶּנִּי")

—-

אני קורא על ראובן ויהודה גם כקולות שקיימים בתוכי.

איך אני פועל בסיטואציה קשה שמעוררת בי הרבה אשמה וכאב. סיטואציה שהייתי בה לא בסדר.

יש צורת התנהלות אחת שמאד 'מנסה'.

מנסה לצאת בסדר. מנסה להגיד "אמרתי לכם" מנסה להגיד מה נכון אבל לא לקחת על זה אחריות מלאה. מנסה להראות שהנה אני מוכן לעשות 'הכל' אבל מה שאני מציע לעשות, רק מכאיב יותר לצד השני.  הניסיון הזה לא מצליח לעבוד.

ויש התנהלות שבה אני מוכן להביט לכאב של מה שעשיתי בעיניים. להבין שפגעתי. זה יכול לזעזע את עולמי, אבל מרגע שאני מסכים עם זה ולא מנסה לחפש פתחי יציאה מאותה תחושה דוקרת, אני יכול להתחיל לתקן. "צָדְקָה מִמֶּנִּי".

—-

עבורי המקומות שהכי מפעילים את תחושת הכאב או האשמה, הם בדרך כלל מול האנשים הכי קרובים אליי. אם לא הייתי מספיק רגיש אל בת הזוג שלי או אל הילדה שלי – אוטומטית תחושת הכאב והאשמה עולות.

כי לפעמים אני יודע ביני לביני – שטעיתי.

ואז , אחרי ההכרה הפנימית הזו, אני יכול להתנהג כמו ראובן.

מנסה להקטין ממה שעשיתי, לחפש את המקומות שאני יכול להגיד "אבל אמרתי לך שככה יהיה" או להציע פתרונות שלא עושים לי טוב – כדי להראות 'רצינות', אבל בעצם אני יודע בעומק שהם לא עוזרים כלל למי שמולי.

לפעול מקום שלא מסוגל להרגיש עד הסוף את זה שטעיתי, ואת הרגשות שמתלווים לזה.

ואני יכול גם, לבחור ביהודה.

טעיתי. אני בנאדם.  אני יכול לעשות גם לפעמים דברים דפוקים שפוגעים באחר.

אבל מוכן לקחת אחריות לתיקון. לחפש סליחה אמיתית על פי מה שהאחר שמולי רוצה וצריך.

כי עכשיו זה הזמן שלי לתקן, ולא לחפש איך אני יוצא מזה קצת פחות אשם.

מתפלל שאוכל לראות את האנושיות והטעויות שלי, ולפעול בעולם כמו יהודה.