כשעברתי לגור לגולן מיד בסוף הצבא, הייתי נראה בחור די מוזר.

זקן מאד לא מסודר, שיער שמתחיל להתארך, בקיצור לא המראה הקלאסי. 

לא הכרתי שם כמעט אף אחד, אבל בכל זאת אחרי שבועיים כבר פנה אליי מזכיר הישוב וביקש ממני להיות הקומנר של תנועת הנוער בישוב – בני עקיבא. הקומונרית הקודמת עזבה אותם באמצע שנה, ואף אחת חדשה לא הסכימה להגיע. הסכמתי.

בישיבת צוות הראשונה עם המדריכים די חששתי. מה הם יגידו עליי? הרי אני נראה ממש מוזר ולא רגיל, והם בכלל היו רגילים לקומנריות בנות 19 ופתאום מגיע אליהם בחור מזוקן בן 22 שרק לפני שבועיים הגיע ליישוב.

למה שהם יתחברו אליי בכלל?!

השאלה הזו ניקרה לי בראש לא מעט זמן, ואבל בתוך תוכי הייתה לי גם ידיעה נוספת וברורה.

ידעתי שיש בי טוב. יש בי אהבה. יש לי מה לתת. וזה בסוף ינצח את הכל.

אפילו מראה חיצוני מוזר ולא רגיל.

וכך היה.

אחרי פתיחה באמת לא קלה, המדריכים שלי לאט לאט נקשרו אליי יותר, וכך אני בחזרה אליהם.

הביטחון הפנימי הזה בטוב באור ובאהבה שיש בתוכי האפילו על כל דבר אחר, לא ניסיתי למצוא חן – אלא הסכמתי להיות אני, וזה פשוט עבר הלאה.

החבר'ה האלה שאז היו בני 16 הפכו להיות חלק מרכזי מאד מחיי באותה תקופה. ועם לפחות חצי מהם אני עדיין בקשר אוהב ומשמעותי עד עצם היום הזה.

—–

בפרשה שלנו (וישב) הפוקוס עובר מיעקב לבניו, ובמיוחד לבן אחד – יוסף.

יוסף מגיל צעיר אהוב על ידי אביו. מצד אחד הוא מקבל מסר מאביו שהוא אהוב וטוב ומיוחד, אבל מצד שני התשדירים האלה מובילים את האחים שלו לראות אותו באור שלילי מאד.

הם שונאים אותו. שונאים.

ויוסף זקוק גם לאהבה שלהם.

הוא מחפש אותה בנואשות, ובדרך הוא עושה את כל הטעויות האפשריות.

בנואשות הזו הוא מספר להם על החלומות שלו.

הנה תראו – אפילו החלומות מראים שאני טוב, שאני מיוחד, שיש בי משהו! שלא סתם אבא אוהב אותי!

אבל האחים רק שונאים אותו יותר.

הנזקקות החיצונית לאישור – לא מובילה לאהבה.

הכאב עולה הכי חזק כאשר יעקב מבקש מיוסף לראות את אחיו. "וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ.." וכשיוסף הולך – הוא תועה בדרך. הוא לא יודע מה לעשות עם הבקשה הזו. עם הבקשה הזו לאהבה.

הוא פוגש איש – "וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר – מַה תְּבַקֵּשׁ ?"

ויוסף עונה לו – " אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ.."

הבקשה שלו לאהבה מאחיו – זועקת מבין המילים.

אני מבקש את האחים שלי, את האהבה שלהם… אני לא יודע איך להשיג אותה.. אני לא יודע איך…

והאיש אומר לו – " נָסְעוּ מִזֶּה.." – הם לא כמוך יקירי.

הם לא מבקשים את האהבה.

אתה לא תמצא את זה אצלם.

ואכן כשיוסף מתקרב אליהם – "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.."

משם מתחיל המסע הנוראי של יוסף.

מסע של השפלה וכאב. מסע שבו הוא יצא כדי לחפש אהבה ואישור מהאחים שלו – אך קיבל את ההפך הגמור. יוסף נמכר ומתגלגל מצרימה כעבד.

אלא,
שכאן זה לא נגמר.

פתאום הפרשה עוצרת את הסיפור, מספרת סיפור אחר ולא קשור בכלל על יהודה, בניו ותמר כלתו, וכשהסיפור חוזר ליוסף – אנחנו פוגשים בכלל מישהו אחר.

כאילו לא מדובר באותו אדם שעזבנו.

מאותו רגע – יוסף רק מצליח.

" וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף – וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ"

מאותו רגע יוסף רק עולה למעלה. במיוחד באינטראקציה עם אנשים. הוא אומנם נכנס ויוצא מבית הסוהר – אבל כל מקום שהוא נמצא אנשים אוהבים אותו. נמשכים אליו. רוצים בקרבתו.

אבל איך למען השם זה קורה?

מה עבר על יוסף מאותו תיאור של חיפוש אהבה ודחיה מוחלטת מהאחים, אל עבר השלב הבא של

" כֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה – ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ?"

—

מהרגע הראשון שאנו נולדים- אנו זקוקים לאהבה כמו אוויר לנשימה.

מההורים שלנו כמובן, אך גם מהחברה שסביבנו. כשאנו מרגישים שהיא נמנעת מאיתנו – אנחנו מפתחים אסטרטגיות כדי כן לקבל אותה.

למשל להפוך להיות מצחיק ואז יאהבו אותי, או להצליח בלימודים ואז לקבל אהבה והערכה כחכם, או להשקיע במראה החיצוני. קיימות הרבה דרכים, אבל מתחת לכולם יש את הצורך והבקשה לאהבה.

אבל מה קורה כשהכל קורס – כמו שקרה ליוסף?

המפתח היחיד שהפרשה מספרת לנו נמצא בעיניי בפסוק הזה:

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף – וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ"

כשאני קורא את הפסוק הזה אני מבין שני דברים עיקריים-

הראשון – יוסף מבין שהדבר היחיד שנשאר לו זה להתחבר לחלק האלוהי שבתוכו.

לחלק האותנטי שלו. לשורש נשמתו. לא יעזור לו שום חיפוש אישורים מהסביבה או בקשות לאהבה, יותר נמוך מזה אי אפשר. כבר היה עדיף לו למות ולא לחוות את הכאב הזה. אבל אחרי זה הוא יודע שאין יותר מה להפסיד – הוא פשוט חייב להיות הוא.

להביא את עצמו לידי ביטוי עד הסוף, בלי אסטרטגיות או חיפוש אישור אצל אחרים.

הוא **לא מתכחש** יותר לאור שבו.

והשני- ההבנה שיש משהו גדול יותר שעובר דרכו. שהוא צינור לזה. ויש לו את הבחירה לאפשר לזה לקרות. ואכן גם אחר כך כמעט בכל צומת הוא מזכיר את אלוהים, במובן הזה שהוא **לא מנכס** את זה לעצמו, האלוהות עוברת דרכו. לא מנכס לעצמו את האור שבו.

והנה איזה פלא – מאותו רגע הוא מצליח.

כולם מתמגנטים אליו.

ולאט לאט – בלי לנסות למצוא חן בעיני אף אחד, עם חיבור פנימי לחלק האלוהי שבו ושעובר דרכו -הוא הופך להיות הסגן של האימפריה הגדולה, המשביר לכל ארץ מצרים.

—

בטבע שלי, ושלנו לרצות ולחפש אהבה ואישור.

הסיפור המדהים הזה עם יוסף מזכיר לי ומכוון אותי שה"בחוץ" לעולם לא יוכל לתת לנו את זה כמו שאנחנו רוצים. ושהדרך תמיד עוברת דרך זה שלא אתכחש לאור שבי אבל גם לא אנכס אותו לעצמי.

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף – וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ"