כל השנים הראשונות בזוגיות, זכורות לי כשנים שבהם הייתי *מאד רגיש* לכל מצב רוח שלילי של אשתי. כל מורת רוח הכי קטנה שלה כלפיי או כלפי המציאות, הייתה גורמת לי לצאת משלוותי.
זכור לשנינו מקרה, שבמרחק הזמן נראה ממש מגוחך, אבל הוא אפיין איך אפילו דברים שלחלוטין לא קשורים אליי "הצלחתי" לחוות בצורה שקשורה אליי, להרגיש אשם, להתבאס, וכמובן גם לריב.
זה קרה לפני כ-6 שנים, בנסיעה בקו 947, מירושלים לפ"ת. כשעלינו עליו הוא היה נראה מלא ואכן כשהזדחלנו אחורה אל פאתי האוטובוס ראינו שעכשיו נאלץ לעמוד כל הנסיעה. רחלי התבאסה על זה, ואמרה ושאולי היינו צריכים לחכות לאוטובוס הבא ואיזה באסה זה עכשיו לעמוד כל הנסיעה.
אני, מסיבות שבאותו זמן לא הייתי מודע אליהן, התחלתי פתאום להיות טיפה יותר כעוס, טיפה פחות נעים, והפגנתי את זה כלפייה…פשוט כעסתי שהיא מתבאסת על העמידה ו"עושה מזה סיפור".
כמובן שמהר מאד זה הפך לגלגל שלג בו נהיה לנו שיח לא נעים, כי כל אחד התבאס על השני.
אחרי שעבר זמן מהמריבה, והסתכלנו על זה, ראיתי שתכ'לס פשוט "הרגשתי אשם" בסיטואציה. ולמרות שזה היה מאד *לא רציונאלי* – זה בדיוק מה שהרגשתי.
הרגשתי אשמה שלא טוב לה.
אשמה שאיכשהו, אולי זה בגללי ואני לא בסדר.
הרגש הזה מאד כאב לי, אז הוא פשוט יצא החוצה, והעברתי אותו – אליה.
"אני אשם? אני לא בסדר? לא! זה את, מה את מתרגשת מזה שאין לנו מקום? בקטנה נעמוד קצת , מה את מתבאסת בכלל…"
אילו רק יכולתי באותו שלב להגיד לדרור – "הכל בסדר, אף אחד לא מאשים אותך. יש פה קושי ואפשר לתת לו מקום, זה לא קשור אליך בכלל. אתה פשוט יכול להיות אמפתי לקושי"
—–
בפרשה שלנו (ויצא) מסופר על יעקב שנושא את שתי בנות לבן. את רחל ולאה.
ללאה יש ילדים ממנו, ולרחל אין.
אחרי הרבה זמן של סבל מזה שאין לה ילדים, רחל אומרת ליעקב – די נמאס לי, אני לא יכולה יותר עם הסבל הזה. לא יכולה.
"הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי!"
ויעקב ? הוא מגיב קשה מאד מאד.
האיום והטונים האלה של רחל – מערערים אותו. ואז הוא עונה לה בכעס – "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?!"
חז"ל במדרש רבא כבר העירו פה על חוסר הרגישות של יעקב.
בעיניי – יעקב פשוט הרגיש אשם.
רחל מאשימה אותו בזה שאין לה ילדים.
(הסאב-טקסט של הסיפור הוא שכשלרבקה ויצחק לא היו ילדים, יצחק התפלל בכל כוחו יחד עם רבקה, ויעקב לעומת זאת לא עושה את זה כי לו כבר יש ילדים מלאה)
תכל'ס יעקב, שכחת אותי.
הסתדרת בחיים. יש לך ילדים מלאה. יש לך שתי נשים, אבל אתה לא באמת רואה את הכאב שלי.
ויעקב, שמרגיש אשם, אולי מרגיש בעומק שהיא *צודקת* ולא מסוגל להחזיק את הרגש הזה, אז הוא מתמסר בכדור האשמה והופך בעצמו להיות *צודק*.
"זה אשמה שלך, לך יש משהו מול אלוהים לא לי, כי אצל יצחק ורבקה לשניהם לא היו ילדים אז זה היה משהו משותף אבל פה זה סיפור שלך, אל תאשימי אותי בסיפור שלך…"
—
זה כואב לקרוא את זה.
כואב כי אני יודע על בשרי כמה קשה להכיל את רגש האשמה בלי לזרוק אותו חזרה אל האחר.
זה כואב כי זו השתקפות של משהו שאנחנו עושים כל הזמן לאנשים הכי קרובים אלינו.
לרוב מתחת לשיח האשמה – יש פשט כאב.
כאב שלא כל כך יודעים מה לעשות איתו, אז מנסים למצוא 'מזור' אצל האחר, רק שבדרך כלל זה יוצא בצורה עקומה של האשמה ואשמה. התגוננות ותקיפה.
—
לפעמים, אם התודעה שלי ערה, אני מצליח להזכיר לעצמי, שבתוכי יש ילד קטן בן 3 או 4 שמרגיש עכשיו כמה כואב זה שאמרו לו שהוא לא בסדר וכועסים עליו, כמה הרגש הזה מפעיל אותו, ואת הילד הזה בתוכי – לחבק ולהרגיע. לדבר פנימה אל עצמי : "לא משנה מה אתה מרגיש, אתה אהוב ללא תנאי. אתה בסדר. וגם אם טעית – אפשר לתקן"
כשאני מצליח לשדר את הרגש הזה פנימה אל עצמי, יש הרבה יותר סיכוי שאחרי זה אוכל לראות את הכאב של מי שמולי, ויותר מהכל את זה שמתחת לשפת האשמה – יש פשוט כאב שמבקש אמפתיה.