זו לא שנה ראשונה שזה קורה לי אבל כבר הייתי בטוח שנגמלתי מזה. שאני "מעל" הסיפור הזה. לא צריך לבדוק מי זכר אותי ביום הולדת ומי לא. לא מחפש את המקום הזה של איך האנשים סביבי יביעו את האכפתיות והאהבה שלהם כלפי דרך המבחן של "איך הם התייחסו אליי ביום הולדת". הייתי בטוח שעברתי את זה עד כדי כך שהיום שאלתי את רחלי אם בכלל זה קורה לי שאני עושה לה או לאחרים סוג של "בדיקות" או מבחנים האם הם אוהבים אותי או לא, כי לא יכולתי לחשוב על דוגמא כזו בעצמי.

ואז דווקא דרך כמה אינטראקציות מול המשפחה המורחבת שלי, אינטרקציות שחוויתי כחוסר תשומת לב למקום שלי, לזה ש"היי, נכון שהכל כרגיל אבל יש לי יום הולדת היום אז תתיחסו קצת יותר ברצינות אם אתם אוהבים אותי" קלטתי שעדיין לא. אני עדיין מוצא את עצמי בודק את האהבה דרך מבחנים. הבור עוד לא התמלא בשלמותו כמו שחשבתי.

–

עשר דורות מנח עד אברהם שאף אחד לא התייחס אליו. אף אחד לא חיפש אותו. עזוב ולא אהוב הוא חיכה עד שבא אברהם וראה את האור שבו.

אלוהים.

אבל אז, כמעט כמו תסמונת ידועה מראש, אלוהים מתחיל לבחון אותו. האם הוא באמת אוהב אותו או לא. מבחן ועוד מבחן, שלב ועוד שלב. ואברהם מראה לו שוב ושוב-

כן, אני אוהב אותך. אני נאמן אליך. אתה יכול להיות רגוע.

ואז הוא הולך צעד אחד רחוק מדי במבחנים ומבקש ממנו לתת לו את בנו , את הדבר הכי חשוב לו. זה כבר נהיה פתולוגי, אבל ככה זה לפעמים באהבה, או יותר נכון בחוסר אהבה ונזקקות –

היא יכולה לשבש את הדעת.

ברגע האחרון הוא מתעשת ואומר לו – סליחה, טעיתי, זו לא בקשה שהייתי צריך לבקש, די לבדיקות האלה, די.

–

יש בי צד שמסתכל ומלא חמלה.

למקום הזה שבאמת חסר, וצריך להרגיש את האהבה מבחוץ. לפעמים דרך מבחנים.

אבל יש בי צד שרואה שאם לא שמים לב אל זה , זה בקלות יכול להתדרדר. ובתכל'ס עם כל ה"רוחניות" שבזה, הראשון שיכול למלא לעצמו את החוסר הוא אני.

לא אף אחד אחר מבחוץ.