בדרך כלל אני כותב על פרשת השבוע בנקודת המפגש של החיים שלי איתה.
הפעם קראתי וקראתי, ורק תסכול עלה לי. שום דבר לא התחבר לי לחיים. לא העיסוק בבגדי כהונה, לא נר התמיד ובטח לא הקורבנות. למזלי אני מכיר את זה, ויודע שכשזה קורה לי ,סימן שאני כנראה חושב "מהראש". חשיבה מהראש ז"א חשיבה שרוצה "לחדש", להגיד משהו מעניין.
אבל מה לעשות, זה לא הסיפור שלי כאן בעולם כנראה.
ניסיתי לחשוב מחדש, והפעם מהלב. לשאול את עצמי מה מעסיק אותי באמת ביום יום שלי, ואז לגשת לפרשת השבוע.
מעסיק אותי לאחרונה כמה אני מרשה לעצמי להרגיש את הטוב, וליהנות ממנו ללא חשש. שאם טוב לי בחיים, והולך לי ואני מרגיש אהבה ושמחה, כמה מזה אני מרשה לעצמי לספוג? לנוח ולתת לזה לחלחל לתוכי בלי לדאוג?
קלטתי שאני יכול להתהלך בעולם, לקבל מחמאות מבחוץ, לקבל הערכה, להרגיש אהבה, להרגיש שלכאורה הכל טוב – אבל זה לא ייספג עד הסוף. והחלטתי שאני רוצה להבין למה. מה כזה נורא להתהלך מדושן עונג ושמח ואוהב את מה שיש לו ונותן לזה למלא אותו. מה הסיפור הגדול.
ההתבוננות גילתה לי שמאחורי כל דבר כזה מסתתר מיצר. כאב.
למחמאה טובה מתלווה פחד לאכזב, או תחושת כאב "שאני לא באמת" כזה טוב.
לתחושת שלווה ושמחה מתלווה הכאב של "אחרי טוב יש רע" ושאני מפחד לאבד את זה.
לכל תחושה טובה יש צל, והצל מונע ממנה לחלחל.
העניין הוא שבתקופה האחרונה של חיי, אני משתדל מאד לתת מקום לכאב. למיצר.
מנסה לא לברוח ממנו כתמיד. כשמרגיש תחושה קשה, לא בורח ממנה, אפילו מבקש ממנה – תישארי איתי , אל תתני לי להשליך את זה החוצה סתם על העולם…אני רוצה לדעת מה יש בתוכך…
ונכון שכשזה עולה זה באמת כואב… אבל אחרי זמן מה נוצרת תחושת הקלה.
הכאב כבר לא נוראי. המיצר התרחב.
הפחד מהכאב נעלם, הטוב יכול להיכנס.
ופה מצאתי את נקודת החיבור שלי לפרשה השבת [תצווה]
"אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם"
זהו, זה המקום שלי בפרשה הזאת.
היציאה מהמיצר על ידי נתינת מקום לכאב ולמיצר – מאפשרת בתוכי התרחבות.
וההתרחבות הזו מאפשרת לטוב, לאלוהים, לשכון בתוכי.
אני יכול סופסוף להרגיש את הטוב בלי מיצרים.
ממש לאחרונה פתחנו קבוצה של "פרשת שבוע של הלב", כל מי שרוצה יכול לכתוב שם גם בצורה אישית וחופשית, בואו!
שתפו 🙂
אני אוהב את פרשת השבוע, וכותב עליה ממקום אישי וחופשי. אשמח לשלוח לכם קישור כל פעם שפוסט חדש עולה -↓