להרגיש שקורה לי משהו ואני לא יכול לעשות כלום נגדו,
או כשאני מרגיש כמו "קורבן" של המציאות – זאת עבורי תחושה מזעזעת.
תחושה שמעלה איתה הרבה מאבני היסוד של הכאב בעולם הזה.
כאב של "זה לא הוגן!" "זה לא פייר!" "למה זה ככה?!"
וביחד עם זה מגיעים גם רגשות הכעס והזעם כלפי עצם הקיום, העולם, אלוהים והסביבה.
הזעם הזה, בין אם אני רוצה או לא, הוא קיים בפנים.
גם אם אני מתורבת היטב -לא- לתת לו מקום,
להסביר לעצמי שבעצם הכל בסדר, ונסתדר,
ולא קרה כלום, ומתגברים, ועוד מילים בסגנון הזה,
זה בסך הכל מגננה, מפני אותה הרגשה נוראית של חוסר שליטה, חוסר בחירה וקורבנות.
כי רוב הזמן אני באשליה של תחושת שליטה.
אני קובע. אולי לא הכל, אבל כמעט הכל.
וזה טוב, וזה רגוע, וזה נעים, וזה לא עושה באלגן.
אבל מדי פעם נופלת עליי ההבנה שאני בכלל לא.
[ההבנה הזו התחזקה מאד מאז שסהר הבת שלי נולדה וקלטתי שאני בכלל לא יכול לשלוט ולעזור לה בכל דבר שהייתי רוצה…]
וזה מביא איתו הרבה כעס וזעם, שלרוב אין לי אומץ להרגיש.
כי נדמה לי שאם אני ארגיש אותו זה יהיה כמו נחשול צונאמי ענק שמאיים לשטוף את כולי.
ודווקא בגלל העוצמה המפחידה שלו אני בונה סכרים ועוד סכרים שימנעו ממני להרגיש אותו.
***
כשהתיישבתי לקרוא את הפרשה השבת, באופן אוטומטי הזדהיתי עם יוסף בדיוק בנקודה הזו, של "תחושת הקורבנות" שאני מרגיש מדי פעם סביב חוסר שליטה בחיים שלי.
כי יוסף עם כל הזוועות שהוא חווה בלי ספק הרגיש לעיתים קורבן.
והוא לא רק הרגיש, הרי גם בעיניים אובייקטיביות הוא היה קורבן.
קורבן של האחים שלו, קורבן של אשת פוטיפר, קורבן של אבא שלו שהראה לו יותר מדי אהבה מול האחים, קורבן של שר המשקים ששכח אותו אחרי שיוסף עזר לו.
אמנם התורה לא מספרת לנו מה יוסף הרגיש, אבל אני בטוח שהוא הרגיש בדיוק את זה, את אותה תחושה של חוסר שליטה וחוסר בחירה וקורבנות שמביאה איתה גם כעס וזעם.
כעס וזעם על למה זה קורה לי.
למה למען השם מגיע לי כל הדבר הזה.
למה כל פעם שאני קצת מצליח, שוב פעם מפילים אותי [אשת פוטיפר, שר המשקים]
ולמה בכלל אני צריך להתמודד עם המציאות המגעילה הזו.
***
אבל מה אחרי זה.
מה קורה אחרי הכעס והזעם ותחושת חוסר ההוגנות וכל הרגשות האלה.
מה השלב הבא?
השלב הבא הוא שיוסף מוצא את עצמו עדיין באותה סיטואציה, לא תמיד נעימה ולא תמיד מבחירה ואז הוא שואל:
טוב . אז מה כן.
איפה אני "כן".
מה אני כן עושה פה. מה בכל זאת נשאר. מי נוכח כאן אחרי כל זה?
ואז הוא מגלה שגם אחרי כל תחושת הקורבנות והזעם והכל-
נשאר יוסף.
עם הכישרונות שלו, והיכולות המיוחדות שלו, ובעיקר עם אפשרות הבחירה שלו בכל זאת לתת ערך לעצמו ולעולם גם בסיטואציות הלא נעימות האלה שבהם הוא נמצא.
אני בבבית כלא? גם כאן הערך שלי יכול לבוא לידי ביטוי ["וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, בְּיַד-יוֹסֵף, אֵת כָּל-הָאֲסִירִם, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם, הוּא הָיָה עֹשֶׂה"]
אני בבית פוטיפר? גם כאן יש לי הרבה מאד מה לתת ["וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל-בֵּיתוֹ, וְכָל-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ"]
אני מייעץ לפרעה? בכיף אני אתן מה שיש לי [וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה–אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ"]
והתחושה הזו שמגיעה אחרי שכבר נתנו מקום לכעס ולרגשות הקשים – יוצרת מחדש תחושה של בחירה.
ואפילו של שליטה. בזעיר אנפין.
כבר לא שליטה אשלייתית. אלא שליטה שבאה מתוך הבנה שאחרי הכל אני עדיין יוסף ויש לי הרבה מה לתת.
עבורי, אני מרגיש שהצונאמי הזה של הכעס והזעם על המציאות שלא בשליטתי חייב להופיע מדי פעם.
כי רק אחרי שכל העוצמה הזו של הרגשות הקשים מקבלים ביטוי יכול להופיע האור של מה שנשאר גם אחרי הכל.
אני נשארתי.
ויש לי מרחב תמרון ושליטה בתוך הקיום שלי, ואני יכול בכל מקום לעשות טוב לעצמי ולתת ערך לעצמי וכפועל יוצא גם לעולם סביבי.
ואז זה כבר קצת פחות משנה אם אני עושה טוב ונותן ערך בבית כלא, או עושה טוב ונותן ערך כשליט על ארץ מצרים.
הצונאמי הופך בסופו של דבר לנהר שמשקה את שדות היצירה והעשייה שבתוכי.