שבת קיצית אחת, התארחנו אצל ההורים של רחלי. כהרגלי, קראתי בארוחת שבת את "עיתוני המגזר" . עיניי נתקלו בכתבה על ישי ריבו, וכמובן באתי לדלג. בניגוד לקונצנזוס אני קצת פחות מתחבר לסגנון שלו. אך משהו בכותרת תפס את עיניי, ואיכשהו נמשכתי לקרוא. ישי סיפר שם על השלב הזה שהם השקיעו את כל הכסף מחתונתם בשירים שלו, וזה פשוט לא הצליח לתפוס. הוא כתב על התסכול ועל התחושה הקשה והמבלבלת. אבל יותר מהכל תפס אותי משפט אחד, שהוא הבין שהוא חייב להמשיך לעשות את המוזיקה שלו במקסימום השקעה גם בלי שום פידבק חיובי מהרדיו או מגלגלצ. שהוא חייב להפריד בין עשיית המוזיקה שלו לבין התוצאה והתגובה החיצונית.

–

רגע לפני סיום ספר דברים, מגיעים ל"שירת האזינו". משה מדבר על הלקחים שלו בצורה שירית. והשירה נפתחת במשפט הבא – "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי." זה משפט קצת מוזר, הרי משה מדבר לעם ישראל ובכל זאת הוא לא פונה אליהם, אלא הוא פונה לשמים ולארץ, שהם ישמעו את דבריו. למה?

–

יש רגעים שאתה פשוט חייב להביא את השירה שלך החוצה. גם אם אף אחד לא שומע. גם אם זה לא מעניין אף אחד, גם אם היחידים ששומעים את זה אלו הם השמיים והארץ, אתה את שלך חייב לעשות. והעמדה הפנימית הזו יוצרת משהו, כי אז אתה מביא את השירה שלך – הכי נקי בעולם. זה פשוט אתה, וזה מה שיוצא ממך באותנטיות. העמדה הזו שמשה פנה בה אל השמיים והארץ יצרה אצלו חוסר תלות, לא אכפת לו איך זה ישמע , זו השירה שלו.

ואני חושב שגם אצל ישי ריבו, קרה משהו דומה. הוא הפריד את התלות בין היצירה הכנה והאמיתית שלו לבין האם יאהבו אותו או לא, ואולי בגלל זה כל כך הרבה אוהבים אותו ואת מה שהוא מביא. כי זה הוא, וזה אמיתי.

–

אני בחתיכת מסע. מוצא את עצמי כל כך הרבה פעמים לא מביא החוצה את מה שאני רוצה וחושב. לא רק כאן, גם בשאר מרחבי חיי. לא נותן לשירה לצאת ממני בעיקר בגלל החשש מהתוצאות. והאם יאהבו את זה או לא.

מקווה שהפסוק המהמם הזה – הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי – יזכיר לי תמיד שאפשר לשיר ולדבר גם רק אל השמיים והארץ העיקר שזה יצא ממני בטבעיות וכנות. שזו תהיה השירה שלי.