אתמול בבוקר הלכתי להשאיל מקדחה מחבר. רציתי לתלות משהו קצת מורכב בחצר שלנו. תכל'ס חשבתי שיהיה יותר אפשרי לעשות את זה בשניים, אבל לא ביקשתי עזרה ואמרתי לעצמי בראש שפשוט אצליח לעשות את זה לבד. מרגע שהתחלתי לעבוד בחוץ, בשמש, כבר הרגשתי בפנים שאני לא באמת אצליח. שאין לי סיכוי. שאני לא מבין בזה מספיק. אבל נלחמתי במחשבות האלה, וניסיתי בכל זאת. נכשלתי כישלון חרוץ. חזרתי למזגן בפנים נפולות.

הרגשתי שזו הייתה כרוניקה של כישלון ידוע מראש, וגם על זה הלקאתי את עצמי. למה בכלל חשבת שלא תצליח דרור? אולי זה מה שגרם לך להיכשל?! מצד שני זה פשוט מה שהרגשתי.

–

בפרשה (וילך) משה נפרד מעם ישראל. תוך כדי פרידה הוא מספר להם על כמה דברים שהולכים לקרות בעתיד. הראשון הוא שהם יכנסו לארץ ותהיה להם מלחמה מול העמים שם, אבל אלוהים הולך לפניהם ויעזור להם לנצח בקלות ואין להם מה לדאוג. השני קצת יותר עתידי על זה שהם יבגדו באלוהים ויזנו אחרי אלוהים אחרים ואז יבואו עליהם כל מיני רעות קשות, ואז הם שוב יזכרו באלוהים שהם עזבו אותו, וככה הוא יעזור להם מחדש ודברים יסתדרו.

משה בעצם "שותל" בDNA של עם ישראל שני נבואות. אחת על הצלחה ואחת על כישלון, וכפי שאחר כך מסופר בתנך ובהיסטוריה הסיפורים הללו במידה כזו או אחרת – אכן התרחשו במציאות.

–

בנקודה הזו אני עוצר, ולמרות שאנחנו בחגים של הסתיו-תחילת השנה, אני נזכר לרגע בחג האביב. פסח. ליל הסדר. אצלנו במשפחה לעיתים ליל הסדר הוא לילה מורכב. "והגדת לבנך" לא עובר חלק. ביחוד כשגם אחי הקטן וגם אני שואלים תמיד את אותה שאלה: מה הקטע בנרטיב הזה? בנרטיב "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם"

ואני יודע שעבורי יש קונפליקט עצום בשאלה הזו.

מצד אחד מבחינתי המציאות אכן הוכיחה לנו שזה נכון. אני לא אשכח את מוצאי חג הפסח לפני 17 שנה. יצא החג הראשון ומיד פתחנו את הטלוויזיה לראות אם השמועות על הפיגוע הגדול נכונות, ואני זוכר בבירור את מיקי חיימוביץ פותחת את המהדורה בפסוק הזה ולאחריו מתחילה לספר על הפיגוע במלון פארק שעד היום הוא הוא פיגוע ההתאבדות הכי גדול שקרה בישראלץ ואני אומר לעצמי זה אשכרה ככה. זו המציאות.

ומצד שני אני לא יכול להשתיק את הקול הפנימי שבתוכי שכל הזמן שואל – עד כמה הנרטיב הזה שלנו גם מייצר את המציאות? עד כמה זה שאנחנו מספרים את הסיפור הזה על המציאות, גורם לנו לראות אותה ככה, בצורה כזו ולכן במידה מסויימת גם לעזור לה קצת לקרות באופן הזה?

–

נראה לי שהשם "אפקט פיגמליון" מוכר לכולם. זוהי תופעה בה תהליך הנבואה המגשימה את עצמה גורם להשפעה חיובית על מושא הנבואה באמצעות הגשמת הנבואה, אבל יש לתופעה הזו גם צד הפוך שנקרא "אפקט הגולם" שמוביל להשפעה שלילית דרך הנבואה השלילית שמגשימה את עצמה. את האפקט איששו החוקרים כבר בשנת 1963 כשביקשו מסטודנטים במעבדה ללמד עכברים שהיו זהים גנטית לרוץ. לסטודנטים נאמר על חלק מהעכברים שהם "חכמים" ולכן יהיה קל ללמדם, ועל חלק אחר מהעכברים נאמר שהם "טיפשים" ויהיה קשה ללמדם. לאחר שנה גילו כי למרות המטענים הגנטיים הזהים שהיו לאותן קבוצות של עכברים, קבוצת העכברים שהסטודנטים האמינו שהיא קבוצת ה"טיפשים" התקשתה ללמוד לרוץ. (ויקפדיה, כמובן)

–

אני שואל את עצמי כמה חלק יש לי ביכולת שלי לנבא לעצמי נבואות טובות שיגשימו את עצמם? כמה אני יכול להשפיע על הסיפור האישי שלי וכך לנווט את ספינת חיי למקומות טובים יותר? כמה "אפקט הגולם" יש בחיי גם מעצמי, אבל גם כאלה שירשתי מדורי דורות כמו למשל הנרטיב שאנחנו קוראים בליל הסדר?

גם במקרה שהיה לי אתמול אני שואל את עצמי מה הייתי יכול לעשות אחרת. האם הייתה דרך שהייתי יכול לנבא קצת אחרת את מה שהולך לקרות ולהשפיע על זה?

אני משאיר את הפוסט הזה פתוח, כי אני לא באמת יודע, אבל עבורי עצם העלאת השאלה מרגישה לי כבר צעד ראשון בדרך….