הייתי בן 19 כשהחלטתי לבקש לדחות בשנה את הגיוס על מנת ללמוד עוד קצת לפני. העובדה שהייתי רשום במסלול "הסדר" הפכה את זה למסובך. הייתי צריך לערב את ראש הישיבה שיבקש במיוחד, ועדיין זה לא הבטיח לי כלום. היו מספר מאד מוגבל של בחורים שיכלו להישאר מכל מחזור גיוס. אני זוכר כמה הרגשתי שזה קריטי לי. ממבט הזמן זה מרגיש נורא מוזר, אבל אז, חוויתי את זה כהחלטה ממש משמעותית ובעלת השפעה על המשך חיי. מה שהכי אתגר אותי באותה תקופה היה המתח. מרגע הבקשה עד קבלת התשובה היו לפחות 3 חודשים. 3 חודשים של מתח שבהם ניסיתי לערב את כל מי שחשבתי שיכול להשפיע על ההחלטה, ובכל זאת- לא היה לי ברור בכלל מה תהיה התוצאה.

האם אקבל תשובה חיובית או שלילית. שום דבר לא היה מובטח.

*

בפרשה משה מתאר את המעבר של העם מארץ מצרים לארץ ישראל. הוא אומר להם- חבר'ה, בארץ, זה משהו אחר.

זה לא כמו ארץ מצרים ששם הנילוס משקה את כל הארץ ואין להם שום חוסר במים, והכל זורם טוב. פה בארץ- "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם".

המים מגיעים מלמעלה, אנחנו לא שולטים בזה.

"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד" יש ביננו דיאלוג מתמיד.

שום דבר לא מובטח מראש.

אתם יכולים לעשות ה-כ-ל ועדיין לא תשלטו בזה ב100%.

תמיד נשאר איזשהו מתח בסיסי.

*

בפנטזיה – הייתי מבקש תלות מחולטת או שליטה מוחלטת.

או שדואגים לי כמו ילד ואני יכול לנוח ואין לי מה לדאוג, או שאני יודע שאני שולט במצב ואני קובע מה יהיה.

אבל המצב המחרפן הזה,

שאני לא בתלות ובמנוחה, ולא בשליטה מוחלטת-

הוא מצב מאתגר של מתח, שממש לא תמיד פשוט לי להסתדר איתו.

ובכל זאת, החיים פשוט בנויים ככה.

כל מצב אחר של תלות או שליטה – הוא זמני.

ואם יש משהו שמסמל בגרות והתבגרות- זה כנראה ההבנה הזו.

ההבנה שאני לחלוטין לא תלותי, הדברים תלויים בי, אם איזום ואעשה – דברים ישתנו.

אבל , ופה הקושי הגדול, זה עדיין לא לגמרי תלוי בי.

אני יכול לעשות הכל – ועדיין לא להצליח.

עדיין יש לי גבולות.

ולמרות שזה לא פשוט לי – אני מבין שהמתח הזה  = חיים.

ויותר מזה, ההבנה שזה לא בדיעבד – אלא לכתחילה.

בדיוק כמו בגוף שלי.

מתח ברמה בסיסית זה טונוס שרירים בריא. מתח מוגזם – הורס את הגוף. ובלי מתח בכלל- הגוף הופך לסמרטוט.

*

בתמונה המצורפת:

כשאחותי גלית הייתה בת 17 היא עשתה תערוכה של תמונות שהיא ציירה, אחת התמונות הורכבה משלושה ציורים שהזכירו לי קצת את המתח בין חיים ששום דבר בהם לא בטוח, מסודר, שקט עד הסוף, לבין מוות שהכל בו סגור, קווי ומסודר.

המתח הזה הוא חיים.

(התמונה תלויה בבית שלנו עד היום)