76 ק"מ מרגבים עד לצומת גולני. אין הרבה מילים לתאר פיזית מה שאתה מרגיש כשאתה עושה מסע כזה ארוך, קרוב לוודאי שהמילה "מתיש" על כל הטיותיה – יתארו בצורה די טובה את ה'חוויה'.

מרגע הגיוס, חיכינו להיות מאחורי זה, ובסוף זה קרה.

את ההיגיון הפנימי לעומת זאת , בהתחלה לא ממש הבנו.

זוכר שיחה עם החבר'ה בשעת ת"ש מנסים להבין למה אנחנו צריכים ללכת כ"כ הרבה, מה זה לעזאזל נותן לצבא? הרי היום, גם במלחמות כבר לא הולכים כאלה מרחקים אז מה הקטע?

באחת השיחות ערן אמר :"ברגע שנדע שכבר עשינו את זה, שהיעד הזה "שלנו" יהיה לנו הרבה יותר פשוט להגיע אליו גם בעתיד"

*

בפרשה, רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבינו מתחיל לעשות סיכום למסע שעם ישראל עשה במדבר דרך העיניים שלו, עם מסקנות לעתיד. כבר בראשית הנאום הוא מזכיר את ההבטחה של אלוהים לעם ישראל ,לגבי ארץ ישראל , ובסיום כל אמירה כזו הוא אומר – ועכשיו קדימה חבר'ה, עכשיו תורכם, בואו ותירשו את הארץ.

"רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ, עֲלֵה רֵשׁ!"

בחינוך שגדלתי עליו, הסיבה שמזכירים כל פעם שאלוהים נתן את הארץ לבני ישראל נוגעת בעיקר בפן המוסרי. שבעצם "לא לקחנו" שום דבר מאף אחד, אלא זה שייך לנו כי אלוהים הבטיח לנו את זה.

אבל כשקראתי את הנאום של משה – ראיתי גם משהו אחר לחלוטין.

משה נוגע בנקודה שקשורה לכל דבר בעל משמעות שאתה רוצה ל"השיג" בחיים ועוד לא השגת, במיוחד כשהוא קשה.

הדבר הזה הוא הידיעה הפנימית האם הדבר הזה "שייך" לי.

האם יש לי ביטחון פנימי חזק – שאני מסוגל לעשות אותו.

ודרך זה שמשה חוזר על זה שוב ושוב,  שבכל מקרה הארץ שייכת לכם עם ישראל, הוא שותל בהם את האמונה והביטחון שהדבר הזה שייך להם, וככה עוד לפני שקרתה מלחמה אחת על הארץ הוא כבר מאפשר להם להאמין שהם יוכלו להשיג אותה.

*

מעבר לדיונים פוליטים\דתיים\לאומיים שלא מעניינים אותי כרגע, הנקודה הזו פוגשת אותי עמוק ביחס לרצונות שאני מנסה להגשים בחיים.

כל פעם שהצלחתי להגיע לבהירות פנימית ביחס לרצון מסויים – הוא התרחש במציאות.

אני נזכר בהחלטה על הדרך בה אני רוצה להציע לרחלי נישואין, פשוט ידעתי מבפנים איך זה יקרה, והייתי בטוח שזה יסתדר.  

ולמרות שהיו מעורבים בזה עוד הרבה אנשים אחרים שאינם תלויים בי – זה אכן קרה כמו שתכננתי.

(בהופעה של אורי חזקיה למי ששואל..)

הקריאה הזו, הזכירה לי גם את הסיבה שבגללה עשינו מסע כומתה.

ברגע שיש לך ביטחון במשהו, שאתה פשוט יודע (דרך הגוף – במקרה של המסע כומתה) שאתה מסוגל לעשות משהו, והוא "שייך לך" – אז זה יקרה. זה יתרחש במציאות.

ואת הביטחון והאמונה הפנימית הזו הייתי רוצה להביא לעוד אפיקים בחיים, שבהם לעיתים הספק תופס מקום חזק.